משאלת ליבי

אולי זו משאלת הלב שלי לתקופה הזו של חיי, אולי זה אחד השיעורים החשובים שלי לזמן הזה.

להסכים להיות עם כל מה שמגיע.

ולהיאבק פחות

ולהאמין יותר

ולהיאחז פחות

ולסמוך יותר

ולהיות סופר סופר רכה וטובה עם עצמי ולתת לכל רגש לעבור בתוכי ולעשות בי את מעשיו, גם אם לפעמים נחווים כמעשי סדום, או עונג צרוף, או מפגש עם אלוהים, או כעס מטורף, או כאב תהומי, או געגוע בלתי נסבל, או אושר ושמחה ומשחקיות, או פחד, או קנאה, או כיווץ, או רצון להיעלם ואפילו למות, או רצון לחיות בפול פאוור, או רצון לברוח, או רצון לחזור, או איבוד שליטה (אחד החזקים), או ייסורי מצפון, או ייסורי הלב, או פחד להשתגע, או חוסר וודאות, או אמונות שמתפרקות, או עוצמה, או פראיות, או חולשה... להסכים לכל רגש שבא, לכל עוצמה שלו, לתת לו לנוע בתוכי, לנשום איתו ואותו נשימות עמוקות ורחבות, להניע אותו בגוף. ולהיווכח שכשאני עושה כך אז המיכל שלי מתרחב והיכולת שלי להכיל כאב או עונג הולכת וגדלה.

אז מה בעצם אני מבקשת לשתף? שאני לא רואה את עצמי החלטית או וודאית או בהירה. שאולי החלק בתוכי שמנסה לתכנן ולשלוט מתחיל להתקפל ולהיחלש, שאולי נמאס לי לקבוע קביעות ואז לגלות שיומיים אח"כ הן לא תקפות, שאולי המניעים שלי להיאבק כבר פחות דומיננטיים, שאני כבר לא יודעת, שאולי הכלי שלי קצת התרחב ואולי עוד לא... שאולי התעייפתי, ואולי בכלל גדלתי.

ושזה לא עניין פשוט, וההיגיון זר לי, אני אישה של רגש, לא עובד עלי ההיגיון, הוא רק מנתק אותי מעצמי, שאין לי דרך הגיונית לעשות את המסע הזה קל עבורי. שכל פעם שניסיתי בזמן הזה ללכת עם ההיגיון ולא עם הלב - הרגש קיבלתי כאפות וגיליתי שזה ממש לא עובד לי.

ושאני נושאת ניגודים והפכים ופערים בתוכי.

אז שוב, נראה לי שהמסר שלי הוא חוסר וודאיות, חוסר בהירות, כמיהה מטורפת לסמוך על המציאות שתביא לי רק את שביכולתי לעמוד בו, כמיהה מטורפת לגדול ולהשתחרר מכבלי העבר, כמיהה מטורפת להסכים לאבד שליטה - כי גם ככה היא לא באמת פה, כמיהה מטורפת לגלות את האני האמיתית שלי- את היהלום שבתוכי, הבוהק, היקר, המדהים, העוצמתי, המלוטש ונקי משכבות שכבות, מסכות מסכות, משריון שאיני זקוקה לו כבר.

ולעוף...