זוגיות בימים לקראת ווסת

זה פוסט (אמיץ וחשוף) על היומיים שלפני הווסת. בעיקר בהקשר של זוגיות ומערכות יחסים.

אז יומיים לפני ווסת - וכל מה שאני רוצה זה שקט. אל תדבר איתי, אל תשאל אותי מה עובר עלי, אל תיגע בי, אל תבקש ממני, תן לי ספייס. וזה לא אישי! באמת שלא. לא עשית שום דבר שגרם לזה. וגם אין משהו שאתה יכול או צריך לעשות כדי לשפר או לתקן את המצב. אל תחפש פתרון.

כי כל המערכות שלי מכוונות התכנסות פנימה.

האיזור במוח שלי שאחראי על התקשורת מושבת.

עולם הרגש שלי פגיע מאוד.

זה הזמן בחודש בו הנפש שלי מזמינה אותי לפגוש אותה על כל מכאוביה, אלו מן העבר ואלו מן ההווה.

זה זמן שאני סופר רגישה וחשופה.

אני רגע לפני פרידה. גם אם לא רציתי הריון (ובוודאי אם כן רציתי) הגוף הגאוני שלי התכונן במשך כל החודש לחיים חדשים, חיים שלא מתממשים. מוות קטן. משהו בתוכי מתחיל להתאבל על פוטנציאל חיים שלא מומש.

אז לא, זה לא קשור אליך. זה תהליך טבעי ומופלא. העונות שבתוכי מתחלפות. וכמו שאנחנו לא עומדים מול עץ שמשיל את עליו ושופטים אותו, או מסתכלות על הים בזמן שפל ומתבאסות עליו, או מביטות אל הלבנה המחסירה וחושבות שהיא לא בסדר. אז כך גם מול העונה המתחלפת בתוכי - כי לכל עונה יש את התפקיד והמשמעות והיופי והמתנה שלה ובלעדיה לא היו חיים.

ואם את בגוף נקבה, ואת מוצאת את הנושא קרוב לליבך ולרחמך, ומוצאת את עצמך במילים האלו, אני פונה אליך בבקשה (ואני יודעת שזה נורא חשוף ואינטימי) לשתף פה בתגובות איך את חווה את הימים שלפני הווסת.

ולמה לשתף? כדי לנרמל את הדבר, כדי שכולנו נבין שאנחנו לא משוגעות, שאנחנו לא לבד, שניתן לתחושות הכל כך עוצמתיות ואותנטיות האלו מקום, כדי שהבנות שלנו יגדלו למציאות שנותנת מקום ולגיטימציה וכדי שהזכרים שאיתנו יבינו טוב יותר מה עובר עלינו, וינסו פחות, ויעלבו פחות והתקשורת ביננו תשתפר ואולי נפחית 'נזקים' שקורים בזוגיות בתקופה הזו רק כי אין מספיק מודעות והבנה.

כי זה עוד צעד לעולם מודע, מכיל וטוב יותר.