מסע של גדילה

במסע של גדילה ושינוי דרך משבר יש הרבה רגעי פחד. לעתים בעתה.

התחושה בגוף היא כמו נפער בור, חור בבטן העליונה ואני בעצמי עוד רגע ואשאב פנימה. זו תחושה שחוזרת על עצמה, כבר מוכרת. זה תופס גם בסרעפת ולפעמים גם בגרון.

תקופה שכל הרגשות בעוצמות גבוהות מאוד - פחד, כעס, כאב, עצב, געגוע, בדידות, חוסר אונים.

אל מול כל אלו מתבקשת לבוא אמונה.

בואי אמונה! בואי ומלאי אותי, שאי אותי על כנפייך הטובות שאוכל לרגעים להיות קלה יותר.

לחזור אליה, אל האמונה ולהאמין בתהליך של ריפוי, שהגיע הזמן, זמנה של הנשמה שהחליטה.

נזרקת למים עמוקים ולעתים סוערים מאוד - זה לא ים גדול ופתוח, זה נהר שכזה, והוא לוקח אותי, ואני מובלת בו ובכל רגע מתקדמת עוד קצת. יש רגעים שהנהר צר והזרם חזק ואני נחבטת בסלעים ובשיחים, ורגעים שמגיעה למפל ונופלת, ויש רגעים שהנהר רחב והזרם שקט ואיטי, ויש רגעים שנדמה שאין יותר זרימה, אבל יש. איטית מאוד אבל זורמת.

אחד הפחדים הגדולים והתכופים במסע כזה הוא הפחד שזה לא יגמר.

אחת התקוות הגדולות במסע כזה היא שיש פה מסע של ריפוי, צמיחה וגדילה.

תהליך של השלת קליפות ושכבות של שריון. לרגעים זה מביא תחושת חשיפות מאוד גדולה ואז זה מרגיש מאוד שברירי.

תהליך של לידה. טריפ של לידה. אותו מצב של התמסרות מלאה לתהליך של כאב מטורף. איבוד שליטה, וויתור על שליטה. הצירים באים והולכים ואין שום יכולת לבחור או להחליט מתי ובאיזו עוצמה. והבנה עמוקה שעדיף לוותר על הניסיון הנואש לשלוט, לוותר על המאבק בכאב ובמה שקורה ולהיות בהתמסרות מלאה לתהליך. כמו בלידה - מוסרת את עצמי למען תתרחש לידה. למען חיים חדשים. הפעם החיים שלי.

יש רגעים שבאה מועקה גדולה ושוב אל הבטן העליונה, סרעפת...

רגעים של צורך פגיע בתמיכה, אוזן קשבת, אהבה, תובנות שבאות מבחוץ, ממי שאינה נמצאת בעין הסערה. בפרספקטיבה רחבה יותר.

זה זמן של הסכמה לבקש ולקבל עזרה.

צורך בחמלה ורכות, וחום לב. שם המערכת לא יכולה לקבל כל רמיזה לביקורת או שיפוטיות או דחייה. והכרת תודה על שיש תמיכת נשים חכמות, אוהבות, חזקות, מכשפות טובות, מלאות בחכמה נשית, באיכויות נשיות עצומות של הכלה וקבלה. נשים שיודעות להחזיק מרחב של משבר, שלא פוחדות להיות בזמן שהדברים מתפרקים כי יודעות בעומק ליבן ותבונתן שקורה פה משהו טוב.

משהו טוב קורה פה.