להתאהב

ההבנה שלהתאהב במישהו/י ולהיות נאהב/ת על ידו, זו בעצם תנועה גאונית שלנו להתאהב שוב בעצמנו.

ההבנה שהנתינה המשוגעת שאנו נותנים לאותו אדם שהתאהבנו בו בנדיבות מטורפת וכ"כ רוצים עבורה תמורה, היא בעצם נתינה לעצמנו. שכל הטוב והשפע הזה שהרעפנו על האדם שהתאהבנו בו הוא, הוא אותו הטוב והשפע שדרכו אנו מרעיפים על עצמנו.

שהאופן בו החזקנו עבורו חלקים פגועים וכואבים ולא אסתטיים שבו, הוא האופן בו למדנו להחזיק את החלקים שלנו.

שהאהבה הכל כך נדיבה שהרגשנו כלפיו/ה היא האהבה שאנו נזכרים להרגיש כלפינו.

להתאהב במישהו זו תזכורת לכל אותם חלקים נהדרים מאוד בתוכנו שנשכחו מאיתנו, שנותק לנו הקשר עימם, שהנשמה שלנו כל כך השתוקקה להחזיר אליה. שאי אפשר לחיות יותר בלעדיהם.

להתאהב במישהו זו הסכמה לקחת פנס ולהתחיל לצעוד בעלתה ולפגוש ולאסוף עוד ועוד פיסות שלנו שננטשו אי שם מאחור.

להתאהב במישהו/י זה להסכים ללכת לאיבוד כדי למצוא את עצמנו מחדש.

להתאהב במישהו/י אלו קביים חשובות שתומכות ועוזרות להתחיל לנוע ממקום של ניכור עצמי וחוסר קבלה עצמית וחוסר אהבה עצמית אל היעד הכי הכי חשוב ונכסף הלוא הוא: ׳אהבה עצמית׳

להתאהב במישהו זה לבקש ממנו שייתן לנו יד כדי שנוכל לצאת למסע מפחיד וכואב לעבר עצמנו. שיחזיק לנו את היד ואת הלב. שייתן לנו יד כדי שנוכל לאבד שליטה, להיכנע למציאות מטלטלת, שוברת, סודקת, שכל כולה משרתת את מסע הגדילה וההתרחבות שלנו, רק שלפעמים היא כל כך לא נוחה והזויה שאנו לא מצליחים לראות זאת.

שלא נהיה לבד בשלבים הראשונים של הדרך כי לפעמים כה חשוך שם, כי אנחנו חייבים את האהבה שלו/ה כדי לצלוח את השלב הזה, כדי שיהיה לנו כוח להמשיך, כדי שלא נוותר באמצע, חייבים את הקירבה והחום שהוא/י מרעיפים עלינו כדי לא להרגיש כל הזמן בודדים (לפחות לא כל הזמן), כדי שיחמם לנו את הלב כשמאיים להישבר, כי זה בלתי נסבל ואולי עבור חלקנו פשוט בלתי אפשרי לעשות את זה לבד.

להתאהב במישהו זו דרכה המשוגעת והפרועה ונטולת הגיון של המציאות להעיר אותנו אל מציאות חיינו העגומה. ואז... אחרי שצעדנו יד ביד כברת דרך במחוזות עשירים מגיע הזמן לשחרר לו/ה את היד. ברגע הזה בו הנשמה לא מוכנה להמשיך להיות מוזנת באהבה מבחוץ, באותו הרגע בו אנו לא מוכנים ואף לא לדקה אחת נוספת לאהוב את עצמנו דרך האחר. ברגע הזה בו אנו לא מוכנים לקחת יותר ממנו/ה את כל מה שלקחנו עד כה. בו אנו מוכנים לחפש בכל דרך אפשרית איך לא לוקחים יותר דבר אלא נותנים לעצמנו.

זה הזמן לשחרר לו/ה את היד, לוותר על הקביים, לחוש את התהום נפערת, להרגיש פחד מוות וחוסר אונים, לפגוש את כל השדים הישנים מתעוררים וקולות מן העבר נשמעים, את הדפוסים הישנים קופצים, את המערכת נכנסת להיסטריה שנישאר לא אהובים, ומי יאהב אותנו עכשיו???

ולדבוק בכל העוצמה שאנו כבר מזהים בתוכנו, בידיעה שאנחנו נאהב את עצמנו!

כי מאסנו להתפשר על אהבה מבחוץ, כי הבנו שאין דרך אחרת. שזו משאלת הלב הגדולה ביותר שלנו.

ולהסכים לעמוד מול החלל הריק הזה שנפער, להסכים לזה שאין לנו פאקינג מושג איך נעשה את זה, אבל כבר אין לנו ברירה. וזה מבעית. כי היה כל כך נוח לקבל את זה ממישהו אחר. כי אין לנו מושג מה יהיה עכשיו.

להסכים לא לדעת. להסכים לפגוש את כל אותם רגעים ומצבים שגרמו לנו לאבד את אותה אהבה עצמית, לחזור אל אותם מקומות בהם משהו כל כך חשוב נלקח מאיתנו, אל אותן חוויות שגרמו לנו לנטוש את עצמנו. ולחבק ולרפא את עצמנו ולחמול ולאהוב. ולהסכים להחזיר לעצמנו את העוצמות והכוחות והביטחון שבתוכנו.

להסכים למות כדי להיוולד.