עוד חלק במסע

נמנמתי

שמתי לי שעון לארבע ועשרה,

כנראה ששקעתי לשינה

כי כשהשעון צלצל לא הייתי בטוחה מהו הזמן ומהו המקום.

ובאותו רגע שבין העולמות,

כשהתודעה עדיין לא נוחתת,

ציפיתי למצוא אותך לידי, היה לי ברור שאשלח יד מחפשת ואפגוש את גופך הנעים והמוכר לי כ"כ, ואז היא נחתה, התודעה אל הערות המתאכזבת ונשארתי לבדי

ואתה אינך

אינך. נשאר רק החסר שהוא אתה

וההבנה שהחסר שהוא אתה, הוא החסר שהוא אני.

ופחד ועצב וכאב על שאלה שעולה: האם אני יכולה למלא את החסר שבתוכי לבדי?

ואותה תשובה כ"כ כנה וחודרת ודוקרת שאולי אני לא יכולה.

והתלות וחוסר האונים. והספק בעצמי החל שוב מחלחל לכל חלק בי וחברתו טובה הביקורת העצמית נותנת לו יד ולא מוותרת על ההזדמנות להופיע, כה נדיבה גברת ביקורת עצמית.

והנה אני נעה לעבר תהום פצעי המדמם, שמעמיק עוד קצת ועוד קצת את החרוט על לוח ליבי:

את לא מספיק!

מה בת חווה שכמותי צריכה כדי למלא את חריצי החריטה שעל לבה ולזכות לחיות את עצמה בדיוק או לפחות כמעט כמו שהיא רוצה, ויודעת במעמקי נשמתה שיכולה לחיות?

אז אני שוקעת

אל מקומות אפלים מוכרים ומאוסים

מאוסים אתם!

מאסתי בכם, ארורים.

ואני מבקשת לצאת לחופשי.

מבקשת להיות משוחררת מכבלים כבדים.

מרגישה כי קרב מאוד הרגע בו אשתטח על האדמה ואתחנן:

תני לי לצאת לחופשי!

ולפתע מתעוררת נובטת מתוך סדק דקיק דקיק ועניו ידיעה מהססת שכאשר אביא את תחינתי הכנה הזועקת מכאב, אביא באמת, תחינתה של נשמתי אל מול הרוח הגדולה היא אולי תחל להישמע.

עולה הספק.

אבל אישאר עוד רגע אחד עם חסד האמונה שהרוח מחכה לי נאמנה ואוהבת גדולה כ"כ שאין לה מיימד, מחכה לי,

שאתן לאור החלוש לחדור את הסדק שכבר נסדק ולא יוכל להיסגר עלי לעולם, לחבר אותי אליה ולינוק ממנה את כל מה שאני צריכה כדי לגדול.

ואתה, עדיין חסר.